פרק ה', צדק סביבתי – זכויות, נגישות והוגנות (המקראה)

"צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי, והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות, או ביצוע של תכניות וקווי מדיניות של רשויות המדינה…" רוברט בוארד.

הקשרים בין סביבה, חברה, כלכלה ופוליטיקה הם רבים, עמוקים, ובלתי ניתנים להפרדה ובתוך זה, אחד החיבורים החזקים ביותר בין סביבה וחברה הוא בשדה שנקרא צדק סביבתי: הוגנות ושיוויון, או לחילופין, אפליה והדרה שמתבטאים במישור הסביבתי, או ביחס למשאבים ושירותים סביבתיים. סוגיות רבות פוגעות באוכלוסיות שונות באופן דיפרנציאלי, בצורה שמחריפה פערים חברתיים, לדוגמא כאשר תשתיות ציבוריות מתדרדרות, וקבוצות אוכלוסיה "חזקות" מסוגלות לקנות לעצמן תחליף פרטי, אזי קיים פחות לחץ ציבורי לתחזוק או תיקון התשתיות הללו, יחד עם תמריץ מובנה לשוק הפרטי להרוויח ממכירת מוצרים ושירותים חלופיים במקום למצוא פתרון ציבורי. הדבר מוביל לפחות רצון פוליטי אצל מקבלי החלטות למלא את תפקידם בשיפור השירותים הציבורים, מה שמבטיח המשך ההידרדרות.

ארבעת המאמרים המרכיבים פרק זה מתייחסים לגורמים אלה מנקודות מבט שונות. אבנר דה שליט, בפרק מספרו "אדום ירוק – דמוקרטיה צדק ואיכות סביבה" בוחן שאלות וצדדים תיאורטיים דרך דיון בדוגמאות קונקרטיות מארה"ב ומרחבי העולם. דני רבינוביץ' מרחיב את הדיון המושגי, לדוגמה, למדד החשוב מאד של "טביעת רגל אקולוגית" ומוסיף דוגמאות מהארץ לרמות שונות מאד של צריכה, ומקורות פגיעה שונים, בין עשירים ועניים. טום אתנזיאו, מיישם את המושג של צדק בהקשר של משבר האקלים, וזכויות פיתוח בעולם מוגבל-פחמן. הצפון הגלובלי הגיע למעמדו המפותח באופן ישיר על גבו של העולם המתפתח – וצריכים למצוא דרך לעזור לארצות המתפתחות אכן להתפתח ולהדביק את הפער, אך בלי להחריף את משבר האקלים. הפרק מסתיים עם מאמרה של פרופ' דבורה שמואלי מהטכניון, שסוקרת גישות שונות לצדק סביבתי ודנה בהרחבה בהקשר של יהודים וערבים בישראל, ובמיוחד במקרה של תכנון וקרקעות בסחנין וסביבתה.