"הבעיה שלי היא שמשבר האקלים מוציא ממני את הבירוקרט."
"יש משהו בבעיה הענקית והמורכבת הזו שגורם לי לחשוב בעיקר על איך מזיזים למערכת את המחט. המערכת הזו מורכבת מאוד, ובגלל זה צריך לחפש מנופים ונקודות שינוי, שדרכן אפשר לייצר אפקט דומינו. בעולם שלי – השוק הפרטי הוא מנוף כזה. המנוף מתחיל לזוז: בשנים האחרונות ראינו התעוררות של השוק הפרטי (גם אם לא באופן מושלם), ובעיני מדובר בהתפתחות חיובית מאוד. אני חושב שלתאגידים יש מקום רב לעשות את ההבדל, ולא רק באיך שהם פועלים. אלא גם באיך שהם מחנכים את אנשיהם ונשותיהם, בקול שהם משמיעים בזירה הציבורית, בעיצוב דעת הקהל."
"בסוף, זה מתנקז ליום-יום. לעבודה הבירוקרטית וה"אפורה" של ארגונים עם השפעה משמעותית על החברה: איך אוספים יותר מידע, איך מוודאים שהוא נגיש ומאפשר לקבל החלטות טובות, איך מוודאים שההחלטות מתבצעות ועוד. זה הרבה בירוקרטיה, אבל הבירוקרטיה בסוף מזיזה אותנו קדימה, לכיוון כזה או אחר. אני אישית מעדיף שהיא תזיז אותנו לכיוון הנכון, ומכאן האחריות שלנו לייצר בירוקרטיה שמוכוונת לשמירה על הכוכב שלנו.
אני חושב שהרבה ארגונים גדולים מבינים את זה. אני גם חושב שבסוף אם נתמיד, כולנו נרוויח מזה הרבה. בגדול, אני חושב שזו התקווה הגדולה שצריכה ללוות אותנו בעשור הקרוב – התקווה שנצליח לשמור על הכוכב וגם להביא לצמיחה, לחדשנות ולחיים טובים יותר עבור כולנו."
"מתי אדם יכול לומר שהוא "רשאי" לעסוק במשבר האקלים ומבין בתחום? האם זה קורס שנלמד? האם זה תואר? אולי זה להפגין או להצטלם עם גרטה תונברג? לכל אחת תשובה משלה.
בשבילי, תכנית העמיתים היתה קפיצת המדרגה. בתכנית נפל לי האסימון עד כמה עמוק ורב-תחומי המשבר. בעיקר, התכנית עזרה לי לצאת מגבולות הגזרה שלי ולראות תמונה מלאה ועשירה יותר של החיים שלנו ושל המשבר ועזרה לי להבין את השחקנים השונים שיכולים להיות שותפים: אנשי ממשל, אנשי רוח, אדריכלים, עיתונאים ועוד.
בפן הרגשי, בתכנית הרגשתי את כל קשת הרגשות האפשריים: שמחה, עצב, תקווה, יאוש, ציניות, מסוגלות, השראה ועוד. בעיקר, הרגשתי "בחיים". הרגשתי שלעסוק במשבר האקלים זה לחיות באמת.
מעבר להכל, התכנית נתנה לי מסגרת – מחשבתית, מעשית, אנושית – לשים את הכל בפרפסקטיבה. קשה לי לשים על זה תג מחיר."