לפתיחת המסמך

לורם איפסום דולור סיט אמט

סיפורי עמיתים: אלון יששכר, בוגר תוכנית העמיתים מחזור כ'

183

סיפורי עמיתים: אלון יששכר, כאן 11

משבר האקלים, בשבילי, הוא קודם כל שיתוק. שילוב של הלם ואלם.

זה היה בשישה במאי, 2019, כשקראתי כתבה על דוח מקיף של האו"ם, שהכותרת שלו היתה "האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ". הכותרת הזו היכתה אותי כמו סנוקרת ללסת – בגלל הדרמטיות שלה, ובעיקר בגלל שאי שם בשנת 2019, הבן שלי, פלג, עוד היה בדיוק 18 ימים לפני שהגיח לאוויר העולם. ואני נתקפתי שיתוק, הלם ואלם – לאיזה עולם אנו מביאים אותו?

התחלתי לקרוא. לבלוע מידע. וככל שקראתי יותר הרגשתי יותר אבוד במרחב. "מה עושים" היתה השאלה שניקבה לי בתודעה שוב ושוב ושוב. היא התעצמה אחרי שפלג, הבן שלי, נולד. 

למרכז השל הגעתי באחד מאירועי בליעת המידע שלי. נפגשתי לשעתיים עם נטי (זית) וליה (אטינגר) ודיברנו על ה"מה עושים" הזה. אני איש שהמקצוע שלו זה לספר סיפורים, לתווך מידע לעולם בתצורות של וידאו ושל טקסט. אז כמובן שלשם הראש שלי הלך. הפרויקט שהתחלנו לבשל, לבסוף לא יצא לפועל: מהדורת חדשות אקלים יומית בהגשת בת-נוער (עדיין רעיון מעולה בעיניי, יש אולי בקהל פילנתרופ שמעוניין להרים את זה?). 

אבל הפגישה עם נטי וליה הותירה בי איזשהו חותם. היתה איזו מידה של הקלה בלשבת בחברת אנשים, שכמוני, מרגישים את תחושת הבהילות והדחיפות לעשות מעשה. קראתי עוד קצת על השל וזה התאפסן איפשהו במגירות האחוריות של המוח. המשכתי הלאה לחיים עצמם, עם ניסיונות ליצור והלנגיש את משבר האקלים לציבור הרחב (עדיין עובד על זה). 

זה היה בינואר 2020. נו, קצת לפני המגפה ההיא. 

בדצמבר 2020, בעיצומו של ריסון-מהודק-הידוק-מרוסן-בואכה-סגר-שלישי, השל הפציע חזרה לחיי. התגלגל אליי הפרסום על תכנית העמיתים. אמרתי לעצמי "נו, מה עכשיו, יום מלא בשבוע של אכילות ראש על משבר האקלים, עם כל המגפה, והעבודה, והאין-גן הזה". כמעט ירדתי מזה. מזל שלא הקשבתי לעצמי, אלא לאשתי. היא שכנעה אותי לפחות להגיש מועמדות ולהבין יותר לעומק מה מו מי (תודה קרן). ובאמת, וואו, איזה מזל שהקשבתי לה.

בשבילי זו היתה לא פחות משנת מִפְנֵה. 

המפנה הראשון היה בתודעה. הודות לתכנים המעמיקים (ואולטרא מדאיגים – תודה, השל!) של תכנית העמיתים. מכלכלה, דרך מבנים חברתיים וחקלאות ועד בריאות ואדריכלות, כמעט ולא היה תחום שלא העמקנו בו. התודעה שלי התפתחה להבנה שהתמודדות עם משבר האקלים היא הרבה מעבר לחיסול שריפת דלקים מאובנים. לא פחות ממשבר אקלים, מדובר כאן במשבר אנושי רב ממדי. במקביל לצמצום פליטות פחמן, יש לנו הרבה עבודה גם בצמצום פליטות של רוע, חוסר צדק ושאר עוולות. בלא מעט פעמים, הדברים קשורים והולכים יד ביד.

המפנה השני הוא בהפנמה ובהבנת גודל האחריות שמוטלת על כתפינו. הפעולה דחופה. זמנה הוא עכשיו, והיא מחייבת שילוב של עבודה אישית וקבוצתית, או בארבע-עשר המילים המופלאות של הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני – ואם לא עכשיו, אימתי?". הדבר נכון שבעתיים לאור פרסום הדוח השישי, האחרון והעגום, של ה־IPCC.

המפנה השלישי והאחרון הוא מפנה בתחושת הבּדידוּת. האנשים המופלאים שזכיתי שיהיו יחד איתי בתכנית העמיתים והמנחים הנהדרים שלנו, ג'רמי (בנשטיין), ליה (אטינגר), נטי (זית) ולימור (אלוף) – יצרו חבורת אנשים עם תחושה עזה של שותפות גורל ורצון להניע שינוי אמיתי בעולם שלנו, אל נגד המכות ההרסניות שלפתחינו. 

אתם יודעים, "חרדת אקלים" היא כבר מונח פסיכולוגי רשמי ומוכר, ואני חושב שאחת הסיבות לחרדה הזו היא היעדר קבוצות תמיכה קהילתיות. מקום שבו מתחבקים ומתעצבים ונואשים וששים אליי פעולה ואופטימיים ואז פסימיים וחוזר חלילה. זה המקום שהעמיתים, החברים שלי מהשל, יצרו בשבילי. ומול דבר עצום ומפחיד כמו משבר האקלים, המקום הזה הוא בעל ערך שלא יסולא בפז.

אז תודה על הביחד הזה שהענקתם לי, השל. תודה על הידע, תודה על החרדות, על הזומים, על המפגשים הפיזיים וכמובן על משחק הפרות.

והלוואי ונצליח ביחד לשנות את העולם. מרגיש לי שאיתכם הסיכוי קצת פחות קלוש. אז תודה על זה.

מפגש עמיתים כ' לראשונה בסיור ביער המאכל בית לחם הגלילית

מעניין? שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

רק עוד רגע מזמנך,
הכדור זקוק לך

למרכז השל נסיון של מעל ל-20 שנה בהכשרות וקורסים פורצי דרך לרשויות מקומיות, משרדי ממשלה והציבור הרחב

לא מצאת את הקורס שמתאים לך? נשמח מאד לעזור לך למצוא אותו