הסיפור הזה התרחש ב-1755. ב-1 בנובמבר, יום כל הקדושים הנוצרי, בסביבות 09:30 בבוקר, רעידת אדמה גדולה פקדה את פורטוגל. גדולה זה לא מילה: עשרות אלפי אנשים נהרגו, בליסבון, העיר השלישית בגודלה בכל אירופה. רוב הבניינים (כולל כל הכנסיות שלה) נחרבו, חצי מהתל"ג של פורטוגל נמחק. גלי הצונמי הגיעו לאיי הקריביים ולברזיל. זאת הייתה אחת מרעידות האדמה ההרסניות ביותר בהיסטוריה.
לא פלא שהיא היתה שיחת היום להרבה מאד זמן. אך אולי קצת יותר מפליא היה שהיא השפיעה השפעה גורלית גם על שאלות פילוסופיות ואף דתיות. יש המכנים אותה: אסון הטבע המודרני הראשון. למה הכוונה? בעת העתיקה ובמהלך ימי הביניים – אסונות טבע נתפסו כמעשה ידי האל. גשם ותנאים שפירים בטבע הם ברכת בורא עולם על מעשה ידינו הטובים, ובצורות (או שיטפונות, או רעידות אדמה) הם קללה, או עונש על מעשינו החוטאים. אנו מכירים את הגישה הזאת מהמסורת שלנו. בספר דברים כתוב (י"א:13-17): והיה, אם-שמוע תשמעו אל-מצוותיי… ונתתי מטר-ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש… ואכלת, ושבעת. הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם; וסרתם… וחרה אף-ה' בכם, ועצר את-השמיים ולא-יהיה מטר, והאדמה, לא תיתן את-יבולה…"
הסדקים שנפערו בעקבות רעידת האדמה לא היו רק ברחובות ליסבון. נסדקה גם השקפת העולם הדתית ההיא שקשרה פעילות אנושית לשכר ועונש של האל בעולם הטבע. אם אלפי מאמינים אדוקים מתו כשתקרות הכנסיות המפוארות התמוטטו על ראשיהם בעת תפילתם, האם זה באמת באחריות האל הטוב? האינטלקטואל הצרפתי וולטייר ראה בזה הוכחה שאנו לא חיים בעולם הטוב מכל העולמות, ובגלל השרירותיות של תהליכים טבעיים, בהחלט ייתכנו צדיקים שרע להם, ורשעים שטוב להם.
בנוסף, הוגים כמו עמנואל קאנט, שהחלו לעסוק בחקר כדור הארץ (חלוצים במקצועות הגיאוגרפיה והגיאולוגיה), הביאו ראיות שאכן מדובר בתהליכים טבעיים שאותם אפשר לחקור, לנתח, למפות, ובסופו של דבר – להבין. כלומר – הסברי רעידת האדמה הזאת (וברמיזה – תופעות טבע בכלל) יימצאו בתחום הגיאולוגיה, ולא בתיאולוגיה.
זאת היתה נקודה היסטורית משמעותית בהתפתחות גישה מדעית-מטריאליסטית לעולם, וב-"הפרדה הגדולה" – בין מדעי הרוח והטבע, ובין מוסר וחברה אנושית מחד, לבין הטבע מאידך – שפועל לפי החוקים שלו. פיזיקה לא תלויה במטפיזיקה. לפי ראייה מודרנית, טקסטים כמו זה מספר דברים לעיל – מעידים על סוג של אמונות תפלות טפשיות. הגשם נופל על צדיקים ועל רשעים כאחת – ואם הוא לא נופל, זה בגלל מאזן המחזור ההידרולוגי, לא בגלל מאזן המצוות והחטאים. אחד המאפיינים הבולטים של השקפת העולם המודרנית הוא הנתק הזה בין אדם לטבע – הן בחקר האקדמי, והן בעולם המוסרי.
איך כל זה קשור למשבר האקלים?
משבר האקלים, על כל הביטויים שלו (התחממות, בצורות, שיטפונות, שריפות ועוד) הוא "אסון טבע" שקשור קשר הדוק להתנהגות בני אדם. זה נכון בשני מובנים. ראשית, בכל הממד של החוסן של החברה ביחס להשפעות האסון (מה שנקרא בשפת משבר האקלים – אדפטציה): עניים שגרים בתנאי מחייה ירודים חשופים יותר לסיכונים מעשירים בעלי אמצעים. מידת ההרסניות של כל "אירוע טבע" היא פועל יוצא של מבנה החברה האנושית.
אבל המובן העמוק יותר הוא שהגבול המושגי בין מהו טבעי ומהו מלאכותי (מעשה ידי אדם) הולך ומטשטש. ביל מקיבן ניבא את "קץ הטבע" כבר לפני 30 שנה, באמירה שכבר אין מקום בכדור הארץ שיד האדם לא השאיר את חותמו. הדואליות המודרנית הוחלפה בראייה אחדותית יותר: בני אדם וטבע הם חלק ממערכת, פיזית ומטפיזית אחת, בעלת זיקות גומלין. אנו משנים סדרי עולם במו ידינו, וזה חוזר אלינו כבומרנג.
במובן הזה, לא חזרנו לראייה פרה-מודרנית של אל בורא עולם המעניש חברה של חוטאים, אלא אנו נמצאים בתקופה פוסט-מודרנית, שצריכה להישיר מבט עם עובדות המדעיות: שהמשק האנושי, מבוסס דלקים מחצביים, אורחות חיינו הצרכניים והבזבזניים, וחברה נצלנית המאפשרת פערי אי-שוויון משוועים, כל אלה מייצרים הרס של עולם הטבע, ובתוך זה המאזן הפחמני של האטמוספירה, הממיט אסון עלינו, החברה האנושית.
אחרי הפעם הקודמת שהיה אסון "טבע" שאיים להחריב את כל העולם – סיפור המבול בספר בראשית – אלוהים הבטיח בסוף: "לא-אוסיף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם… עוד, כל-ימי הארץ, זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה–לא ישבותו" (בראשית ח: 21-22).
אלוהים לא הפר את הבטחתו. זה אנחנו שדמינו לאלוהים, עם יכולות של בריאה והרס. אנו צריכים להתעורר ליכולות האלה, ולפעול יחד על מנת לבחור בחיים.
