כשהעושר מגיע לגבול, האם גם הכלכלה צריכה להשתנות?

בתחילת נובמבר יצביעו אזרחי קליפורניה במשאל עם על הצעה להטיל מס על הונם של המיליארדרים תושבי המדינה.
לאחרונה זכתה ההצעה גם לתמיכתם של שישה חתני פרס נובל לכלכלה.
אבל אולי השאלה המעניינת יותר אינה רק האם להטיל מס על מיליארדרים. היא נוגעת להנחת יסוד עמוקה הרבה יותר: האם לצבירת הון פרטי צריך להיות גבול? ואם כן, מי קובע אותו? מהן ההשלכות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות של ריכוז הון בהיקף שכמותו לא הכירה החברה האנושית מעולם?
עצם הגעתה של הצעה כזו למשאל עם במדינה שהיא מוקד עולמי של חדשנות, טכנולוגיה והון, מסמנת משהו רחב יותר. היא מערערת על האופן שבו התרגלנו לחשוב על הקשר בין עושר פרטי לבין טובת הכלל; על ההנחה שמה שאפשר לצבור ראוי גם לצבור; ועל התפיסה שהשאלה הכלכלית המרכזית היא כיצד להמשיך ולהגדיל את הצמיחה, בעוד שהשאלות על גבולותיה נותרות בשוליים.
אלא שבמאה ה־21 אנחנו ניצבים בפני מציאות שבה המערכות הכלכליות מנצלות משאבי טבע, הורסות מערכות טבעיות שקיומנו תלוי בהן ובנויות על ניצול קיצוני של עובדים, והכל לשם צריכה אינסופית. דוגמה טובה יכולה להיות תעשיית המכשירים הדיגיטליים, הבנויה על כרייה של חומרים נדירים באפריקה תוך ניצול אכזרי של עובדים, ובהם גם ילדים. המכשירים עצמם מתוכננים כך שיתקלקלו במהירות ולא ניתן יהיה לתקן אותם, ולאחר זמן קצר הם הופכים למקור לזיהום. באופן זה, מערכות הטבע שלנו מגיעות לכדי כשל מערכתי, שאת השלכותיו אנחנו חווים כיום בעיקר דרך שינוי האקלים. אבל למעשה, כלל המערכות הטבעיות שבהן תלוי קיומנו נתונות תחת איום.
מכאן נובעת שאלה כלכלית שונה: במקום לשאול כיצד לייצר יותר, עלינו לשאול כיצד לחיות טוב בתוך גבולות הפלנטה; לא רק כמה ניתן לצבור, אלא כיצד מחלקים משאבים, הזדמנויות וכוח; לא רק כיצד להבטיח צמיחה, אלא איזה סוג של חיים היא אמורה לאפשר – ולמי.
זו אחת המשימות האינטלקטואליות החשובות של זמננו: לבחון מחדש את המוסדות, המדדים והמנגנונים הכלכליים שיצרנו, ולשאול האם הם עדיין מתאימים לעולם שבו התנאים לקיומנו נעשים מוגבלים ושבריריים יותר.
המקראה "סיפור כלכלי חדש", שיצאה לאור לפני כשנה וחצי, עוסקת בשאלות הללו בדיוק. היא מזמינה לחשוב מחדש על כלכלה שאינה מנותקת ממערכות תומכות החיים, ומאפשרת לדמיין איך זה יכול להיראות כאשר היא מתקיימת בתוכן ותלויה בהן.