לאחר שנים רבות של אי הסכמה בין מדינות העולם על מדיניות גלובלית אחידה לשם מניעת או האטת שינוי האקלים, הסכם פריז אשר נחתם בין 195 מדינות בדצמבר 2015, סימל הכרה עולמית בבעיה ומחויבות עולמית לפתרונה. המחלוקות העיקריות היו בין המדינות המפותחות (המתועשות), למדינות המתפתחות. רוב המדינות המפותחות כבר עברו את שיא פליטות גזי החממה שלהן, הן נמצאות בשלב כזה או אחר של מעבר לאנרגיות דלות בפליטות גזי חממה, אבל הן גם אחראיות לרוב הפליטות המצטברות של גזי החממה עד היום- לכן מוסרית נושאות אחריות להתחממות הנצפית כיום. יותר קל להן כלכלית וטכנולוגית לצמצם פליטות גזי חממה, ולנסות ולצמצם פליטות גזי חממה ממקורות שאינם אנרגטיים (בירוא יערות, חקלאות).
המדינות המתפתחות, רוצות אנרגיה זולה כדי להתפתח מהר ויחסית בזול, כדי להדביק את הפער עם המדינות המפותחות. במקרים רבים, חסרים להן האמצעים הכלכליים והטכנולוגיים לקדם אנרגיות דלות בפליטות גזי חממה יקרות יותר, ומתרחשות בהן פעילויות אחרות אשר פולטות הרבה גזי חממה (בירוא ושריפת יערות, חקלאות נרחבת). הן אחראיות בעיקר לפליטות ההווה והעתיד של גזי חממה.
המדינות הכירו בכך ששינוי האקלים הוא האיום העולמי הגדול והדחוף ביותר על האנושות, על הכלכלה ועל המערכות האקולוגיות. המטרה בהסכם היא למנוע התחממות של כדה"א ביותר מ-2 מעלות צלזיוס בממוצע, יחסית לטמפ' במאה ה-19, עם תקווה למנוע התחממות של 1.5 מעלות. החשש הוא שהתחממות גבוהה יותר תוביל לתגובות שרשרת שיחממו עוד יותר את כדה"א בתהליך שיצא מכלל שליטה (למשל, עקב שחרור כמויות עצומות של גז החממה מתאן מהפשרת אדמות קפואות בצפון אסיה ואמריקה ומקרקעית האוקיינוס הארקטי). אם נזכור שכבר כיום הטמפ' העולמית הממוצעת כבר כמעט מעלה אחת מעבר לזו של המאה ה-19, אפשר להבין שזה יהיה קשה.
כל מדינה התחייבה להפחתת פליטות לפי יכולתה. הפחתת פליטות עולמית בהיקף עליו חתמו בהסכם אינה מספיקה כדי לבלום את שינוי האקלים, ותגרום עדיין להתחממות של כ-3 מעלות. אבל זו הייתה הדרך היחידה להגיע להסכם כלשהו. התוכנית היא שוועידות האקלים העתידיות יפקחו על ביצוע ההתחייבות של המדינות, ושכל מספר שנים תעדכנה המדינות את התחייבותן ותצמצמנה עוד יותר את פליטותיהן. כדי לעצור את ההתחממות ב-2 מעלות בלבד מעל הטמפ' הממוצעת במאה ה-19, עד 2050 על כל המדינות להפחית 40-70% מהפליטות האבסולוטיות שלהן כיום, ולהפסיק פליטות לחלוטין עד 2100.
המדינות המפותחות התחייבו להעביר כסף למדינות המתפתחות, כדי לעזור להן לקדם מקורות אנרגיה דלים בפליטות גזי חממה, לצמצם פליטות, ולהתמודד עם בעיות שינוי אקלים (הצפות, בצורות…).
המדינות התחייבו לקדם מדיניות של ויישום אדפטציה לשינוי אקלים: לפתח מערכות התרעה מפני סכנות, למדוד את הסיכונים, לפתח מערכות הגנה, לסייע אחת לשנייה במקרה של מפגעים, להגן על מערכות אקולוגיות, לדווח באופן שקוף על פעולותיהן לאזרחיהן ולשאר המדינות, לפתח מערכי חינוך והסברה על הנושא.
ההסכם אושרר השנה (2016) ע"י 192 מדינות, ובתחילת נובמבר 2016 נכנס לתוקף חוקי.
נכון ל 2016, מדינות מובילות, כמו גרמניה ודנמרק, כבר מפיקות עשרות אחוזים מהחשמל שלהן ע"י אנרגיות דלות בפליטת גזי חממה. מדינות כמו נורבגיה ואורוגוואי, מייצרות כ-95% מהחשמל שלהן מאנרגיות דלות בפליטות גזי חממה. כיום, דווקא סין מובילה את העולם בהיקף האבסולוטי של הקמת מתקני אנרגיה דלים בפליטות גזי חממה כל שנה, ואף בכושר הייצור האבסולוטי הקיים. החל מ-2014. מדינות אלו, ממחישות כי אם באמת רוצים, ואם מפנים את המשאבים למקומות הנכונים, ניתן לבצע שינוי.
ארה"ב וקנדה החלו להכיר בכך כי תעשיות הנפט והגז גורמות לפליטות גז החממה החזק מתאן, והתחייבו לפעול לצמצם דליפות אלו. עוד ועוד מחקרים מראים כי מעבר לכלכלה דלה בדלקי מאובנים ובפליטות גזי חממה יכולה להתבצע ללא פגיעה בצמיחה ובעלות סבירה. יותר מכך, היות וניתן לכמת את הסיכון הממשי אשר שינוי האקלים מהווה, גופים כלכליים ואזרחיים החלו בתביעות משפטיות ובצעדים כלכליים כנגד חברות ומדינות אשר מתעלמות מסיכון זה.
