התכנסנו היום לדון בשאלה "של מי המשאבים?". מצד אחד זו שאלה גדולה: הרי יש גז בים, פוספטים בנגב, אשלג בים המלח. שלא לדבר על האוויר שאנו נושמים, המים שאנו שותים, והאטמוספרה המתחממת. אך שאלה זו היא רק מקרה פרטי של נושא הרבה יותר גדול, רחב ועמוק. מאחורי כל סוגיה מדינית מסתתרים רעיונות גדולים. ומאחורי סוגיה זו מסתתר רעיון ענק שנקרא: נחלת הכלל. רעיון זה הוא לא מושג תיאורטי: הוא תשתית הקיום האנושי לאורך ההיסטוריה, והוא עשוי להיות מקור חדש לצמיחה ולשגשוג שלנו במאה ה-21.
אני רוצה לשים את שאלת המשאבים בהקשר החברתי-פוליטי הרחב שלה, ולחשוב יחד אתכם על ההשלכות עבור החברה הישראלית.
מהי נחלת הכלל, ולמה היא כה חשובה? ההגדרה הבסיסית של נחלת הכלל היא נכסים שאינם בבעלות פרטית, ולכל אחד יש גישה, או זיקה אליהם. כשאנו חושבים על הערך העצמי, העושר שלנו, על מה חושבים? על היתרה בבנק? על רכב, בית או הנדל"ן בבעלותנו? כולנו עשירים בהרבה מכפי שאנחנו חושבים. אנחנו בעלים משותפים של נכסים רבים ומגוונים, שהם מרכיב מכריע באושר, איכות חיים, ותחושת רווחה בסיסית.
הזכרנו מחצבים, אוויר, מים. זה גם שמי הלילה, שכבת האוזון, דבורי בר וההאבקה שלהן. אבל זה הרבה יותר מזה! קודם כל, זה לא רק טבע: גם אם הדרך, הכותל, חופי רחצה. וזה לא רק נכסים פיזיים: גם נכסי רוח, כגון סיפורי עם, התנ"ך, לוח השנה, מוזיקה ותווים, ואף הגנום האנושי. ואפילו יצירות טכנולוגיות, כגון האינטרנט, הן נחלות כלל.
כל אלה הן מתנות – מתנות הטבע ומתנות התרבות. מתנות שדורות קודמים יצרו אותן, או שמרו עליהן, בעמל רב, שאותן ירשנו ושעלינו לטפח ולהוריש לאלה שיבואו אחרינו. הם מקורות ליצירה וליצירתיות של כל אחד ואחת מאתנו, ושל התרבות האנושית כולה.
שאלה: מה עדיף: ארמון יפהפה, בשכונה מכוערת, בעיר מזוהמת, עם הרבה פשע ואלימות בשל הפערים החברתיים? או בית מכובד אך מפואר פחות, בקרב קהילה חמה, ועיר מקיימת, בתוך חברה סולידרית ואכפתית?
לדעתי, התשובה היא ברורה – אך איך נשיג עולם כזה? רק דרך חשיבה של נחלת הכלל – כי נחלת הכלל היא גם מעבר לכל מה שאמרנו עד כה. אולי התובנה החשובה ביותר לגבי נחלת הכלל היא שזו איננה רק רשימה של דברים, של שמות עצם. התפיסה העוצמתית ביותר של נחלת כלל, והנחוצה ביותר בימינו, היא בתור פועל. משהו שעושים, ולא רק עושים, אלא עושים ביחד. באנגלית אומרים commoning. כיצד לבנות ביחד את ההון החברתי, לייצר את המרקם הקהילתי, ליצור את האמון ההדדי שביחד עושים מקום שטוב לחיות בו, ולא על חשבון אף אחד אחר?
וכאן הכוח האדיר של מסגרת נחלת הכלל. מצד אחד נחלת הכלל, ומקומה בחיים שלנו, היא מושג מקדמת דנא, שיש לה דוגמאות למכביר ממקורות ישראל, וכל תרבות עתיקה אחרת. ומצד שני, עם פרוץ המדיות החברתיות לחיים שלנו, טכנולוגיות רשתיות, כלכלה שיתופית ועוד, נחלת הכלל היא דבר חדיש ומתחדש. היא יכולה לחבר אותנו גם לדפוסים מסורתיים, וגם למגמות הכי מתקדמות.
אך יתירה מזו, נחלת הכלל היא רעיון גדול כי היא קוראת תיגר על כל המחשבה הכלכלית-מדינית בשלוש מאות השנים האחרונות. לא פחות.
למה הכוונה? מאז תקופת הנאורות, שני רעיונות גדולים שולטים בחיינו, ומעצבים את עולמנו. הרעיונות הללו הם המדינה, כלומר מסגרת מדינית להסדרת החיים הפוליטיים, והשוק, מסגרת חברתית להסדיר את חיינו הכלכליים. רוב הוויכוחים הכלכליים בעולם הפוליטי הם על הציר הדו-ממדי הזה. בין ימין לשמאל, בין מה שנתניהו פעם כינה "האיש השמן" ו"האיש הרזה". הקפיטליזם מבקר את כוח היתר של המדינה, וגישות סוציאליסטיות מתנגדות לשוק בלתי מרוסן. נראה כאילו יש רק שתי אופציות בעולם.
נחלת הכלל היא בסיסית יותר מהמדינה או השוק. זהו התחום הכביר שהוא המורשת המשותפת של כולנו, והתשתית לרווחתנו הבסיסית. נחלת כלל היא יישות אחרת, לא מדינה ולא שוק, והיא מוספיה מימד שלם לראייה הדו-ממדית שלנו, המוגבלת לשוק ולמדינה – שמביא לידי עולם של תלת ממד – שזה העולם האמיתי בו אנו חיים.
שוק ומדינה לא מספקים את התשובות לשאלתנו הרת הגורל: כיצד נבנה חברה שטוב לחיות בה? אין כאן אמירה השוללת את ערכו ותרומתו של השוק: שהשוק יעשה את מה שהוא עושה טוב, לייצר דברים שהם במחסור, רכוש פרטי שעונה לחוקי היצע וביקוש. העולם של נחלת הכלל יטפל בדברים שמקורם בשפע, על בסיס לא תחרותי. למסור דברים אלה לידי השוק זה מתכון להרס, צמצום השפע, והגברת המחסור.
וגם השוק וגם נחלת הכלל זקוקים למדינה שמתנהלת בתבונה ובחכמה, שיודעת לתחום את השוק, וגם לסייע ולתמרץ טיפוח של נחלת הכלל. כאן תפקידכם כמחוקקים ברור, ומאד מוערך. על פי תיאוריות של מדינה ושל שוק – נחלות כלל הן שקופות. הן לא מתומחרות, והן נחשבות נכסים או ישויות ללא בעלים. הן הפקר. ובגלל זה הן נשחקות מפני כוחות השוק. אבל התובנה הבסיסית של מסגרת נחלת הכלל היא שנחלות כלל אינן הפקר, שלא שייכות לאף אחד, אלא הם שייכות לכולנו. זה הבדל תהומי, שיוצר זיקה, תלות ואחריות.
והאחריות הזאת היא לאורך זמן, בין דור לדור, משוחררת מהכורח להראות רווחים בדו"ח הרבעוני שאליהם משועבד המגזר העסקי, וכמו כן, מרודנות הקדנציה במגזר הציבורי, והצורך להיבחר כל כמה שנים, שמקשה על היכולת להשקיע בדברים שאולי לא נראה את פריים באופן מיידי.
סיסמה מוכרת של התנועה הסביבתית היא: "חשוב גלובלית, פעל מקומית." זה מאד חשוב, אבל רק חלק מהסיפור. מימד הזמן – חובותינו לדורות הבאים – חשוב לא פחות, ודורש סיסמה של עצמו: "חשוב נצחית, פעל זמנית," לבחון את ההשלכות של מעשינו על ילדינו ונכדינו כשניגשים לפעול כאן ועכשיו.
זה מתחיל עם חובותינו אחד לשני בחברה בה אנו חיים. אנו חייבים להגביר את יסוד השיתוף והשיתופיות בחברה שלנו, להשקיע ביחסי אימון, בטיפוח קהילות חסונות, וזיקות גומלין בין אוכלוסיות שונות. כפי שאמר הוגה דגול מארץ בה גדלתי, בנג'מין פרנקלין: עצמאות היא חשובה. אבל רווחתנו היא פועל יוצא של התלות בינינו, של המשותף, לא של המבדיל. כלומר, אם לא נבין שאנחנו תלויים אחד בשני, נמצא את עצמנו תלויים אחד ליד השני.
אסיים עם אזהרה, ותקווה, ממקורות ישראל. דין תורה מאד ברור לגבי חומרת הנזק לנחלת הכלל.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו – חייבין לשלם."
מי שעושה נזק שמשפיע לרעה על הרבים – חייב לשלם על כך. ברור. כמו בכל דיני נזיקין.
זה אף נקרא גזל: "הגוזל את הרבים חייב להחזיר לרבים." נשמע פשוט. אלא מה?
"חמור גזל הרבים מגזל היחיד שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו. הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן."
לגזול מהרבים זה בלתי נסלח – כי זה בלתי ניתן לתיקון. מי יכול לפצות את כל אזרחי המדינה על אבדן פיסת חוף לבניית דירות פאר? או את כלל המדינה על ההון שנכנס לכיסי טייקונים מהפקת גז, במקום לקופת המדינה ולקידום החברה של כולנו?
הרס נחלת הכלל זה חטא חמור שאין עליו כפרה. וטיפוח נחלת הכלל, בעשייה משותפת, לנו ולדורות הבאים, זו הדרך לבנות חברה מתוקנת, משגשגת ומקיימת, שתהיה לתפארת ישראל, ודוגמה לעולם כולו.
*מאמר זה מבוסס על נאום שנשא ד"ר ג'רמי בנשטיין בישיבת השדולה הסביבתית בדיון על נחלת הכלל, ב 27.6.17, יום הסביבה בכנסת.
