בניוזלטר האחרון פרסמתי את חלקו הראשון של מאמר זה. למי שפספס, כדאי להתחיל משם. תהנו!
לקראת מזון מקיים: תיאור הרצוי – סוגי פתרונות
מזון – זכות או סחורה?
החקלאות המתועשת נחשבת כסיפור של הצלחה שכן היא מאפשרת להפיק תנובה גבוהה. רבים סבורים שזו הדרך היחידה לספק די מזון לאוכלוסיית העולם. אך שפע של מזון אינו מועיל לרעבים אם אין ידם משגת לקנות אותו. אפשר לטעון שהחקלאות המתועשת אינה מגדלת מזון אלא מייצרת סחורות, שכן מטרתה אינה לייצר די מזון לכולם אלא למקסם את הרווח מהסחורה.
כדאי שנזכור שמזון אינו רק, ואפילו לא בעיקר, סחורה אלא בראש ובראשונה הוא זכות אדם בסיסית, שהרי אין חיים בלי מזון. הפיכת המזונות הבסיסים ביותר כגון, אורז, חיטה, תירס, וסויה לסחורות הנסחרות בבורסה, והמוסכמה החברתית המאפשרת מסחר באופציות של סחורות אלו, גורמת לכך שאנשים מהמרים ומשפיעים על מחירי הסחורות הללו וכך בלי לשים לב אפילו, דנים לחיים או למוות אנשים שחיים בצד השני של הגלובוס.
החקלאות המתועשת ותאגידי המזון מודדים את היעילות של גידולים חקלאיים על פי מדד אחד: כמה דולרים מופקים מיחידת שטח. אך כאשר מבינים את הממשק של החקלאות עם המערכות האקולוגיות והחברתיות, הרי מתבררת מאליה החשיבות עצומה במדידת פרמטרים נוספים. למשל, כמה ערכים תזונתיים ניתן להפיק מאותה יחידת שטח? למי יש גישה למזון המגודל בה? האם השטח החקלאי תורם לטיפוח המגוון הביולוגי האזורי? בחקלאות מתועשת מפיקים מכל דונם אדמה כמות גדולה מאד של מוצר אחד, יהיה זה כותנה, חיטה או תירס. לעומת זאת במשק קטן ועתיר ידיים עובדות ניתן מאותה יחידת שטח להפיק סוגים רבים של גידולים, וגם לתמוך במגוון ביולוגי כמו ציפורים, דבורים ומיני צמחים. למרות השותפות בתוצרת עם יצורים מהטבע הרי התנובה הנמדדת בכמות הקלוריות ובערכים התזונתיים יכולה להיות גדולה בהרבה מזו של החקלאות המתועשת והמזון המגוון מגיע ישירות לקהילה הזקוקה לו. חוקרים בבריטניה מצאו למשל שהתנובה של חלקות לגידול עצמי היא פי 4 עד 11 יותר גבוהה לדונם מאשר זו של החקלאים מאותו אזור – אך דרך גידול זו נחשבת על ידי רוב הממשלות בעולם כבלתי יעילה.
שיטות חקלאות עם כלים כבדים ופילוח האדמה מגבירות סחף ופוגעות במשאב החיוני ביותר לחקלאות – אדמה פורייה. כשליש מאדמות העולם כבר נהרס כתוצאה משיטות חקלאות בלתי מקיימות וכתוצאה מבירוא יערות ליצירת שטחים חקלאיים. וההרס ממשיך – כל דקה נהרסות בעולם חלקות אדמה בשטח של כ-30 מגרשי כדורגל. אדמה פורייה היא משאב קיומי והפכנו אותה למשאב במחסור. קל להרוס אך קשה לתקן: לוקח לטבע בממוצע כאלף שנים לייצר שכבת אדמה בעובי של 3 ס"מ. לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, אם המגמות הנוכחיות תמשכנה נותרו לאנושות רק עוד 60 שנים של יבול חקלאי. ומה אז? איזה עולם אנו מותירים לילדינו?
מסורתי ומודרני: מבט אל העולם
למרות הכח הפוליטי והעוצמה של תאגידי החקלאות והמזון, רוב המזון בעולם מיוצר עדיין על ידי משקי בית קטנים. מונסנטו ושאר התאגידים מרבים בפרסומות המטיפות לנו שחקלאות מתועשת ומתוחכמת היא הדרך היחידה להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה. הם לא מספרים לנו ממה אמורים להתפרנס כל מאות מיליוני החקלאים בעולם המתפתח כשיעברו להתגורר בשכונות העוני בפרברי ערי הענק. מאין יהיה להם כסף לקנות את המזון המיוצר על ידי התאגידים שרכשו את אדמותיהם? האם התעשייה שעוברת בקצב מהיר לרובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית בכלל זקוקה לכל כך הרבה ידיים עובדות?
שיטות של חקלאות מקיימת במשקים קטנים המשלבים ידע מקומי עם ידע מדעי יכולות לייצר רשת של מערכות מזון מקומיות, המטפחות את הטבע ומספקות מזון בריא לקהילות המקומיות בלי לבזבז אנרגיה על שינוע המזון מקצה אחד של העולם למשנהו ובלי לייצר מזון בעל חיי מדף ארוכים על חשבון הבריאות של הסועדים. חקלאות מקיימת מייצרת לא רק מזון אלא גם מונעת סחף, מאפשרת למים לחלחל למי התהום, מאפשרת מקום מחיה לדבורים ולשאר המאביקים החיוניים לחקלאות, ותומכת בתהליכים אקולוגיים רבים שאולי החשוב מכולם הוא קיבוע פחמן החיוני לייצוב האקלים.
כדי להגיע לכך צריך לפתח תפיסה חדשה לגבי השאלה – מהי חקלאות. אם מבינים שחקלאים המאמצים דרכי פעולה של חקלאות אקולוגית, לא רק מייצרים מזון, אלא הם משמשים כשומרי האדמה, הרי שכדאי לתמרץ את החקלאים להשקיע בפרקטיקות מקיימות. אם ממשלות ישלמו לחקלאים על השירותים האקולוגיים שהם מספקים לציבור כולו (כפי שכבר קורה כיום במדינות מסוימות), החקלאים יוכלו להתפרנס בכבוד ומחיר המזון יוכל להישאר שווה לכל נפש.
ומה אצלנו?
באיזו חקלאות אנחנו בוחרים? בעיני משרד האוצר אין טעם להשקיע בחקלאות כי היא מהווה רק אחוז מזערי מהתמ"ג. מנקודת המבט שהבאתי כאן ברור שלחקלאות יש תפקידים חיוניים רבים מעבר לייצור מזון. מה גם שבמדינה במצבנו, גידול מזון מקומי חיוני לביטחון התזונתי. אם המדינה הייתה משלמת לחקלאים עבור שירותי הטבע – כמובן רק לאותם חקלאים שיאמצו פרקטיקות מקיימות והייתה משקיעה הרבה במחקר ופיתוח, החקלאות המקיימת לא רק הייתה מייצרת פרנסה לרבים, אלא גם הייתה יכולה להפוך לענף יצוא של ידע. כבר היום יש מאות אנשים בארץ העוסקים בפרמקלצ'ר, ויש צעירים המנסים לפתח חקלאות אלטרנטיבית. הרצון כבר ישנו צריך מדיניות שתאפשר לו לבוא לידי ביטוי.
לא רק החקלאות צריכה להיות מקיימת אלא כל תעשיית המזון צריכה לעבוד מהפך. רובנו כבר מבין ויודע שהמזון המתועש פוגע בבריאותנו. חלק ניכר מהמאכלים שלנו אינו ראוי להיקרא מזון מכיוון שאינו מזין. למרות זאת רובנו צורכים מאכלים אלו שכן מזון מתועש חוסך זמן ומאמץ. אנחנו נוטים להתעלם לא רק מההיבטים הבריאותיים אלא גם מההיבטים הפוליטיים והחברתיים של הבחירה בדרך זו להזין את עצמנו וממשיכים בדרך הנוחה שהפכה להרגל.
לא חייבים להמתין לשינוי של מדיניות ברמת המדינה, כל אחד וכל אחת יכולים לתרום לשינוי בצעדים קטנים ברמת המשפחה והקהילה.
למשל, אפשר לבשל בבית ארוחות בריאות וטעימות מתוצרת חקלאית טרייה, במקום להסתמך על מזון מתועש. זוהי כלכלת זמן אחרת: אם משקללים נכון את הזמן הנדרש להרוויח את הכסף בו קונים את מזון הנוחות, מגלים על פי רוב, שלא רק יותר בריא אלא גם יותר משתלם לבשל אוכל בריא בבית. מי שאינם אוהבים לבשל יכולים לקנות אוכל ביתי מוכן. כבר כיום יש עסקים שכונתיים קטנים המספקים אוכל ביתי בריא וטרי. אם תהיה יותר דרישה לכך, מגמה מבורכת זו תגדל ותייצר יותר בריאות ופרנסה.
ברמת הקהילה אפשר לעשות דברים רבים – מחקלאות קהילתית ועד הקמת קואופרטיבים לקניה ישירה מחקלאים. התארגנות למען אספקת אוכל בריא לגני הילדים היא מקום טוב להתחיל בו. דוגמה מעוררת השראה אפשר למצוא בפרויקט "בוחרים מקומי ואוכלים בריא" שיזמו ד"ר עלית וייל-שפרן (בוגרת עמיתי השל, מחזור ט"ו) ושותפיה במועצה האזורית רמת הנגב. באתר של אורי מאיר צ'יזיק שייעץ לפרויקט זה אפשר למצוא מידע ורעיונות רבים לגבי המעבר למזון בריא. ואם רוצים ללמוד יותר וגם להשפיע ברמת המדינה כדאי להצטרף לפורום הישראלי לתזונה בת קיימא – בו שותפים רבים מקהילת מרכז השל.
הקבלה של אורח החיים הנוכחי כמובן מאליו, כדרך ה"טבעית" והרגילה להתנהלות (למרות היותה בלתי מקיימת בעליל), מקשה עלינו לראות שאפשר אחרת, שדווקא המרדף אחר החיים הטובים הוא זה שמונע מאיתנו לחיות חיים טובים ומקיימים. פעילות ברמה הקהילתית היא הדרך הטובה ביותר להיחלץ ממובן מאליו זה.
