מה יש לאדם ברחוב להגיד על מדיניות אקלימית? לא הרבה, בדרך כלל, אם הוא יודע בכלל במה מדובר. וזו בדיוק הסיבה שהתהליך שממשלת גרמניה והחברה הגרמנית עברה ב-2015-2016 כל כך מרשים, ומעורר השראה. בשנים האלה הממשלה הפדרלית הגרמנית יזמה תהליך רב-מגזרי השתתפותי רחב על מנת לרתום בעלי עניין וציבור כללי למאמץ להתוות דרך להשגת היעדים השאפתנים שגרמניה לקחה על עצמה להפחית בפליטות גזי חממה ולהילחם במשבר האקלים.
האתגר של משבר האקלים הוא מורכב במיוחד כי הגורמים לו נמצאים בכל תחומי החיים שלנו. כל פעילות שצורכת אנרגיה ממקורות לא מתחדשים (דלקים פוסיליים כגון פחם, נפט וגז) תורמת לבעיה. לכן צריכים לחשוב איך לשנות מרכיבים רחבים בחברה: את התעשייה, החקלאות, התחבורה, בנייה ותחזוקת מבנים, יצירת חשמל, ועוד ועוד. לכן אי אפשר להגיע לפתרונות אמת עם קומץ של מומחים, או אפילו עם יוזמות, טובות ככל שיהיו, שבאות רק מהממשלה. בעקבות מסקנה זו, משרד הסביבה הגרמני השכיל ליזום תהליך מאד משמעותי שעירב נציגי האזורים השונים, בכירי תעשייה, איגודים מקצועיים, ארגוני חברה אזרחית והציבור הרחב להצעת מנופים וכיווני פעילות להתייעלות אנרגטית ולהפחתת פליטות, שהוגשו לממשלה לשילוב בתוך מדיניות.
בתשיעי לנובמבר מרכז השל, בתמיכת השגרירות הגרמנית, אירח את מר קריסטוף זייס, מומחה גרמני, חוקר בכיר במכון וופורטל (Wuppertal) שהיה מעורב בהובלת התהליך ההשתתפותי הרחב, לסדנת למידה וכמרצה אורח בוועידת האקלים הישראלית השניה, שהתקיימו בבי"ס פורטר באוניברסיטת תל אביב.
הסדנה היתה למוזמנים בלבד, והגיעו כ-25 משתתפים, כולל נציגים של ארבעה משרדי ממשלה (סביבה, אנרגיה, בריאות ותחבורה), נציגי ארגונים וקרנות, מגזר פרטי ורשויות מקומיות. זייס הציג התהליך הגרמני, את ההישגים שלו, וגם לקחים שנלמדו. ההישגים היו בולטים: יצירת אמון בין תעשייה, ממשלה וציבור, בניית שותפויות ותהליך דיאלוגי שכולם נשמעים ומשפיעים. ותכל'ס? התהליך הניב יותר מ-400 הצעות לפעילויות וקווי מדיניות, שהוגשו לבדיקת היתכנות כלכלית וטכנולוגית, ו-97 הוגשו לממשלה כתוצרי התהליך: רעיונות שלא הממשלה ולא המדענים והמומחים היו מעלים אותם.
ודוגמה ללקח: היה להם חשוב לסיים את המהלך לפני הבחירות שלהם, לכן דחסו את הכל לעשרה חודשים. אומרים שאפשר לשפר את התוצאות אם יש יותר אורך נשימה. אחת הסיבות לקיום הסדנה דווקא השנה, היא להתחיל לרתום בעלי עניין מבעוד מועד, ולקדם מהלך כזה, עוד לפני פתיחת התכניות הלאומיות, בין 2020 – 2022.
למה בכלל פתחו בתהליך השתתפותי? זייס מנה חמש סיבות:
- הצלחה לטווח ארוך דורשת תמיכה רחבה ורתימת ציבור – אחרת מדיניות עלולה לא לצלוח החלפת ממשלות.
- דמוקרטיה זקוקה לכלים חדשים – בעולם מרושת יותר, לא מספיק לשלוח את הנציגים לפרלמנט כל X שנים, אפשר להרחיב את "המנעד הדמוקרטי" ולחזק את התרבות הפוליטית.
- השתתפות מאפשרת השמעת קולות שלרוב לא נשמעים – אזרחים פשוטים, מיעוטים מכל מיני סוגים, אוכלוסיות מוחלשות ועוד.
- מדיניות אקלימית זה לא רק רגולציה וחוקים – היא דורשת שינויים מרחקי לכת גם באורחות חיים של הפרט, לכן תהליך השתתפותי מעודד תרבות של יישום, ותורמת ליצירת שת"פים חדשים בקרב בעלי עניין.
- יש הרבה חוסר אמון בין המגזרים – המגזר העסקי חושש מחוסר הבנה ותמיכה מצד הממשל, הציבור חושש מהמניעים של התעשייה, הממשל לא סומך על הציבור, וכו'. תהליך השתתפותי רחב הוא צעד בונה אמון משמעותי שיכול לתת אותותיו בתחומים רבים.
כפי שראינו מהמשך הסדנה, כל הסיבות הללו תופסות לגבי החברה הישראלית. התחלקנו לארבעת המגזרים (משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, עסקי/מסחרי, וארגונים/קרנות), ודנו על החסמים והאתגרים, וגם על הצעדים הדרושים כדי להבשיל את התנאים לתהליך כזה בארץ. מבחינתנו, עצם קיום הסדנה היווה צעד כזה: רק להפגיש את האנשים הללו בחדר אחד, ולהתחיל בדיונים, ברתימת האנשים וברקימת היחסים להמשיך ביחד. מסתבר שיש לא מעט עניין לתהליך כזה גם במשרדי ממשלה, וכמובן בקרב הארגונים, כך שהעתיד מבטיח לגבי שילוב בעלי עניין מתחומים שונים ואזרחים מן הציבור להיות מעורבים בפיתוח מדיניות אקלימית, שייתן מענה לאתגר המוסרי והקיומי הגדול של תקופתנו.
