אנו עם מוזר: את חג הטבע שלנו אנו חוגגים דווקא באמצע החורף. אך ט"ו בשבט – חג לאילנות ופירותיהם – לא התחיל את דרכו כ"יום כדור הארץ" היהודי. על אף שהשקדיות אכן מלבישות את הנוף המקומי בפרחים לבנים וורודים בתקופה זו, עניינו של היום איננו הערכה אסתטית של הטבע.
התבוננות מעמיקה יותר ב"גלגוליו" השונים של חג זוטר זה במהלך ההיסטוריה, מגלה ארבע פנים שונות לזיקה המתקיימת בינינו לבין העצים ועולם הטבע, זיקה שחג זה מזמין אותנו להטמיע ולחגוג.
הכלכלי: הטבע מהווה אמצעי קיום פיזי, שניתן לכמת במונחים כלכליים
בתקופת המשנה, החמישה עשר בחודש שבט היה תאריך בעל משמעות פיננסית בלבד, לחישוב מסים (מעשרות). נקודת האמצע של החורף נבחרה כסוף שנת "הכספים" של פירות האילן: מעשרות על פירות לאחר תאריך זה היו שייכים לשנה הבאה. לכן, במשנת ראש השנה, מכונה יום זה "ראש השנה לאילנות". אולם, בני ישראל לא התייגעו במילוי טפסים ודיווחים עבור איזה פקיד שומה כוהני.
כלכלה ורוחניות, סביבה וחברה, היו משולבים באופן טבעי יותר והדוק: חלק מהשפע האלוהי שהתקבל דרך פירות "הוחזר לאל" באמצעות הכוהנים ובית המקדש, וחלק אחר חולק לנזקקים. אחרי החורבן והגלות, ללא עצים משלנו לקחת מהם מעשר, דעכה משמעות תאריך זה. כמו עץ בחורף, נכנס החג לתרדמה, ממנה הקיץ רק כעבור אלף שנה. הנטייה המדרשית של עם ישראל לא יכלה להניח לחג שהוא "ראש השנה לאילנות", עם כל הפוטנציאל המטפורי שלו, לנבול ולהתנוון בלי שיחיו ויפרשו אותו מחדש.
הרוחני: העולם הטבעי הינו תשתית חיינו הרוחניים, מקור סמלי חיים ומשמעות
מקובלים העניקו לט"ו בשבט פריחה שנייה. הם דברו על עץ הספירות הקוסמי, מעין תבנית לזרימות אנרגיות אלוהיות, שהיא לא פחות מתכנית הבריאה ומפת נפשו של האל. סדר ט"ו בשבט נולד מהיצירתיות הטקסית החדשנית שלהם. כמו סדר פסח לפניו, סעודה חגיגית זו מתמקדת בארבע כוסות יין ובמאכלים סמליים. בסדר זה, נמזגות תחילה כוסות של יין לבן, ובסופו – של יין אדום, במהלך המסמל את המעבר מתרדמת חורף לפריחה, או מהזכרי לנקבי. המאכלים שאנו אוכלים בסעודה טבעונית ייחודית זו הם כולם פירות: מבעלי קליפה גסה וגלעינים, המסמלים גשמיות, ועד לפירות ללא קליפה וגלעינים קשים, המרמזים על עולם רוחני יותר. היינות והפירות מציינים ארבעה עולמות או מדרגות של בריאה בחשיבה קבלית, המזוהים עם הגוף, הרגש, השכל ורוח.
הלאומי-פוליטי: נופי המולדות שלנו הם מקור לזיכרון קיבוצי, זהות וביטוי
עם שיבת ציון, עבר ט"ו בשבט טרנספורמציה נוספת. במעשה חדש של יצירתיות פולחנית, הפכו מורים ביישוב את ט"ו בשבט ליום של נטיעות, חג של ייעור, השתרשות והתחברות מחדש לארץ ולנופיה. כיום, נטיעת עצים הינה עדיין הציון הנפוץ ביותר של החג. אני רואה בזה כפרה קבוצתית על השריפות העצומות של כל דבר עשוי עץ במדורות ל"ג בעומר, "התאום הרשע" של ט"ו בשבט בעניין זה. למרבה הצער, עצי הארץ הפכו לכלי נשק ולקרבנות במאבק הלאומי על הארץ, כאשר נטיעות מגוייסות, שריפות אכזריות, ועקירות תוקפניות מתקיימות משני הצדדים. אך המשמעות האישית העמוקה של השרשת עץ בתוך הקרקע עדיין מהווה זיקה של ממש לאדמה עבור כולנו.
האקולוגי: אנו חלק ממארג החיים העולמי - בעל זיקת גומלין ותלות הדדית
הרחבת זיקה זו לרובד האוניברסלי מביאה אותנו אל התמורה האחרונה של החג: ט"ו בשבט כיום בעל משמעות אקולוגית – יום כדור הארץ של היהודים. בהתבסס על הפעלתנות הציונית, רואים בו יהודים רבים (במיוחד בצפון אמריקה, אך יותר ויותר גם כאן) מסגרת לעיסוק בענייני סביבה בעלי חשיבות מקומית ועולמית. ממדע האקולוגיה אנו למדים שעצים ביערות הגשם באגן האמזונס חיוניים לבריאותנו ורווחתנו כאן, כי הרי "הא בהא תליה", הכל תלוי בכל. כחלק מפירוש חדש זה של החג, תופס סדר המקובלים מקום בולט, בהביעו את המשמעות הרוחנית העמוקה, בנוסף למשמעות הפיזית, של עולם הטבע בחיינו.
הסינתזה: שילוב יחסים מקוטעים אלו עשוי לרפא את עצמנו ואת העולם
בנפרד, כל מרכיב יכול לצאת מאיזון: הכלכלי יכול להפוך לסתם תועלתני; הרוחני לערטילאי, והלאומי, כזכור, גולש בנקל ללאומנות יתר. מבט עכשווי סביבתי-חברתי כולל מספק שילוב מאחד ומאזן. בסדר ט"ו בשבט שיצרו המקובלים ניסו לאחד את כל העולמות. בט"ו בשבט בימינו, רב-הרבדים ומרובה הפנים, גם אנו יכולים לשלב, להעמיק ולחזק את ארבעת התחומים השזורים זה בזה אשר מגדירים את יחסנו לחיים ולטבע: הכלכלי, הרוחני, הלאומי-פוליטי והאקולוגי. על כל פן להזין ולכוון את משנהו, וביחד ליצור שלם שהוא מקיים, מחייה, מאחה.
יתרה מזו, חגיגת ט"ו בשבט ברוח זו תאפשר לנו לשלב בין הפרטי – העץ הבודד מניב הפרי של המשנה והעצים הנטועים ביערות הארץ – לבין הכללי – עצים מניבי החיים של האקו-ספירה העולמית, ועץ החיים הקוסמי של הקבלה. ובעוד שט"ו בשבט מעניק לנו הזדמנות חגיגית לעצור ולהרהר אודות היחסים הללו, נוכח המשבר הסביבתי המחמיר בארץ ובעולם, עלינו ליישם את העולה מתובנות אלה יותר מפעם בשנה.
