יש תזוזה טקטונית בעולם בכל הקשור לאקטיביזם האקלימי של בני נוער. משהו משתנה במרחב ובני הנוער הם הקטליזטור: בדרישה להכיר במשבר, בדחיפות שלו וברלוונטיות שלו ולעשות את מה שצריך כדי לאפשר להם עתיד לשגשג בו. נכון, בישראל עוד לא ראינו הפגנות באותו קנה מידה יחסית למדינות מפותחות אחרות, אולם המודעות והמעורבות הגוברת של בני נוער היא סממן לשינוי שהשלכותיו יכולות להיות מהפכניות, ומי שאמונים על החינוך של הדור הזה נדרשים להגיב. מה התפקיד של העוסקות והעוסקים בחינוך של הדור שיושפע יותר מכל מהמשבר האקלימי? כמה מגמות מתגברות בחודשים האחרונים מעלות כיוונים למחשבה.
חינוך ומצעד האקלים
נתחיל בהכי קרוב אלינו. לקראת מצעד האקלים שתוכנן לסוף חודש מרץ (ובוטל בשל משבר הקורונה) התארגנה שותפות של ארגוני חינוך כדי לסייע לאנשי ונשות חינוך למנף את מצעד האקלים כאירוע חינוכי, אזרחי ואקטיביסטי. השותפות, בהובלה של החברה להגנת הטבע, הרשת הירוקה, מגמה ירוקה, צעד ירוק, מורים למען האקלים ומרכז השל, מנגישה לאנשי ונשות חינוך שרוצים להביא ילדים ובני נוער למצעד חומרים חינוכיים ורעיונות לפעילויות שיהפכו את המצעד לאירוע שיא בתהליך חינוכי. מה שהחל כקמפיין לעודד אנשי ונשות חינוך להשתתף במצעד כלל, נכון לסוף פברואר, רשימת תפוצה של כ-300 איש ואישה, שהעריכו שיביאו כ-6000 ילדים ובני נוער למצעד (ב-2019 מעריכים שהשתתפו במצעד כ-2,500 ילדים ובני נוער).
שינוי בתנועות הנוער
עוד מגמה חשובה היא הנוכחות המתרחבת של החינוך הבלתי פורמלי בפעילות סביב משבר האקלים, בפרט של תנועות הנוער. כך לדוגמה, תנועת הנוער העובד והלומד יזמה שנת שירות ראשונה לאקטיביזם סביבתי שתעסוק בנושא האקלים, חינוך סביבתי, ועבודת אדמה במקביל למחאה. בנוסף, בחודש פברואר היה מפגש התנועה של חניכי התנועה מהחברה היהודית, הערבית והדרוזית בכל רחבי הארץ, לקראת השתתפות התנועה במצעד האקלים.
תנועת הצופים עשתה בשנים האחרונות מהלך עמוק של התאמת עקרונות קיימות ל-'מידות הצופה', מהלך שהביא להכנסת תכני הדרכה חדשים ושיח אחר בתנועה. בפברואר יצאה מועצת התנועה בהצהרת תמיכה במאבק במשבר האקלים עם קריאה להכריז על מצב חירום אקלימי, ואימצה שורה של צעדים ליישום בתוך התנועה, כגון הוצאת בשר הבקר מהתפריט.
גם תנועת השומר הצעיר יצאה לאחרונה בדרישה מהממשלה להכריז על מצב חירום אקלימי. לשיטתם, במצב בו נבחרי ציבור, ופוליטיקאים ובעלי חברות ותאגידים המקדמים אינטרסים שלהם על חשבון הבריאות של כולנו, הם מזהים את תפקידם בלהוציא את האמת לאור.
נקודת מפנה חברתית?
משהו, כאמור, משתנה במרחב ומערכת החינוך כפי שהיא כיום לא ערוכה להתמודד עם הדרישות שמעלים בני הנוער. ארגוני חינוך סביבתי מנסים למצוא מענה בעולם תוכן שאיש כמעט לא עסק בו לפני עשור, כגון העיסוק בהיבטים רגשיים שהיה במרכז הכנס 'משבר האקלים ונפש האדם', שארגנה הרשת הירוקה עם המכללה האקדמית רופין (יהיה גם מושב בנושא זה בכנס לחינוך סביבתי באפריל). קבוצות כמו 'הורים למען האקלים' ו'מורים למען האקלים' נערכות לתת הרצאות בהתנדבות ולהפיץ את את הסיפור של משבר האקלים לקהלים שונים, מגמה שרק הולכת ומתחזקת.
אולם, האם זה מספיק? השיח על השינוי הנדרש עוסק הרבה ב-'נקודת מפנה חברתית' (social tipping point). הכוונה היא לנקודת שיא בתהליך, שבו שינוי כמותי שעל פניו נראה קטן יחסית (לדוגמה, במספר בני הנוער שיוצאים לרחובות, במספר ההפגנות) יכול להביא לשינוי מהיר במערכת חברתית: שינוי שמוביל למצב שונה איכותית.
בדומה לשינויים לא ליניאריים שעלולים לדחוף את האקלים של כדור הארץ למצב אחר לגמרי מהיום, כך הרעיון של נקודות מפנה חברתיות מניח ששינויים מהותיים בחברה: במוסדות, בקבלת החלטות, במדיניות, בתפוצה של טכנולוגיות וגם בערכים, הן לא תוצאה של התפתחות איטית מתמשכת אלא קפיצת מדרגה למצב חדש. מצב חדש זה הוא לאו דווקא חיובי, וכאן גם החשש שמשבר האקלים יכול גם לדחוף אותנו מהר לקריסה של מערכות דמוקרטיות.
אולם, המפנה יכול גם לגרום לשינוי תודעתי על ידי אימוץ תפיסת עולם וסט ערכים חדשים: כמו לדוגמה סולידריות חוצה גבולות, אמפתיה ומעבר לאורח חיים צנוע יותר. למרות הניסיון להבין את הנושא, ההיסטוריה לא באמת מלמדת אותנו מה יכול להיות הקטליזטור לנקודות מפנה חברתיות. אולם, העובדה שהן אכן מתרחשות היא יסוד לאופטימיות, ששינוי תודעה של מספיק אנשים יביא למהפך (לדוגמה: מחקר שמראה שמאבקים לא אלימים שכללו 3.5% מהאוכלוסיה הצליחו יותר; ראו הרצאת טד בנושא).
כיוונים למחשבה
מה המשמעויות לאנשי ונשות חינוך?
ראשית, כל מחנך ומחנכת, אם במסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, צריך/ה להבין את משבר האקלים והשלכותיו. אין צורך שכולם יהפכו מומחים לאקלים: מספיק שיכירו את ההשלכות כדי לנהל עליהן שיח. בני הנוער, וגם הילדים הצעירים יותר, מודעים ומודאגים וצריכים מבוגרים אחראים לשוחח איתם. חשוב שהשיח יהיה מותאם לגילאים השונים, ושיכלול שיחה על רגשות והקשבה פעילה כדי לזהות קושי.
פועל יוצא מזה, הוא שחייבים לפרוץ את הנישה של חינוך סביבתי. משבר האקלים הוא אתגר לכל העוסקים בחינוך, בכל המסגרות ובכל התחומים.
שנית, החינוך צריך לשמש כהכנה לאקטיביזם אקלימי ולמעורבות מגוונת של בני נוער והקהילות בהן הם חיים ופועלים, אם בהיערכות והסתגלות להשלכות שיבואו ואם בדחיפה לשינויים הנדרשים לעבור לכלכלה ופוליטיקה אחרות. אקלים לא יכול להיות עוד נושא שמקדישים לו שעה בתכנית הלימוד. העיסוק באקלים צריך לכלול ערוצים וכלים לעשייה פרואקטיביות ולעודד אקטיביות במקום פסיביות וחרדה.
שלישית, להפנים את ההבנה שהעשייה הנדרשת חייבת להיות קולקטיבית. זה לא אומר שיחידים לא יכולים לעשות שינויים אינדוידואליים בחייהם האישיים. אולם, ההתמודדות עם משבר האקלים דורשת שיתוף פעולה: ביצירת רשת ביטחון לעזור לצעירים לגדול בעולם לא צפוי ובקידום הפתרונות הנדרשים. מוסדות וארגוני חינוך, והקהילות הסובבות אותן, צריכות להיות מקום שמצמיח שיתופיות, קהילתיות ועזרה הדדית; מקום להדגים פרקטיקות וגם מרחב לשיח ולפעולה.
אלו כמה כיוונים למחשבה.נשמח לשמוע תובנות שלכם.ן.
